8.11.22
מאת מורן גינדי שפיגל, יועצת חינוכית
“אמאאאאא הוא שבר לי”, “אבאאאא תיקח אותה כבר ממני”, “חכה תראה מה אני עושה לך עכשיו”, “דיייייייייי”, “אני שונאת את האחות הזאת” – כמה פעמים שמענו את זה והתפללנו שלא יצעקו כל כך חזק כדי שלא ישמעו מה שמתחולל בתוך הבית שלנו? לא מעט פעמים… אומרים ש”צרת רבים חצי נחמה”, לא? האמת שזה קצת מקל לדעת שזה קורה בכל בית שגדלים בו אחים.
כשנולד הילד השני שלנו, נולדת איתו מערכת יחסים נוספת בתוך המשפחה – היחסים בין האחים. הרגעים הקטנים האלו שהם אוכלים יחד, משחקים יחד, מתלחששים יחד, מלמדים משהו חדש אחד את השני – ממלאים אותנו באושר, סיפוק וגאווה. אבל כשהם רבים? נהיה לנו חם בגוף, אנחנו צועקים, מפרידים ודואגים להעביר להם את המסר שאנחנו מאוכזבים.
נתחיל בלדמיין איך ייראה העתיד שלנו כמשפחה
מה החלום שלנו? שהם ידעו להסתדר, לחלוק, לשתף אחד את השנייה ברגשות, להיות שם אחד בשביל השני, שהילדים שלהם יהיו בני דודים כיפיים כאלה, שיהיה נחמד להיפגש יחד – המשפחה הגרעינית היפה שיצרנו לעצמנו – שיהיה מרחב בטוח, מוגן ונעים.
מהי התרומה של המריבות לחיינו?
למה לעזאזל הם לא מפסיקים לריב? כי מריבות הן חלק חשוב בהתפתחות שלהם. הן חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם, מיכולת ההתמודדות שלהם, מזמנות להם היכרות עם רגשות שליליים, עם חוסר אונים. ראו בזה כשדה של התנסות שבו יש לנו את הזכות ללמד אותם, לעזור להם לעמוד על שלהם ועם זאת לראות את האחר.
מה עומד מאחורי המריבות?
חשוב שתדעו, שהילדים שלנו לא באמת רבים על הצעצוע, או על המיקום שלהם בשולחן בארוחת הערב. הם רבים על תשומת הלב, על תחושת הערך שלהם בעיני עצמם, או סתם כי היה להם יום קשה בגן ובא להם להוציא את העצבים על מישהו. ברוב הפעמים לא נדע את הסיבה האמיתית למריבה, וגם לא נשמע אותם אומרים לנו “קשה לי להיות האח הקטן/ אני מרגישה רע כשאני מפסידה/ אני תמיד רוצה להיות זאת שמחליטה ואני לא מסוגלת לתקשר את זה – אז אני רבה”.
מה קורה לנו, ההורים, בזמן שהילדים שלנו רבים?
אם תשימו לב, תראו שעם הזמן אנו מפתחים משפטים קבועים “את ממש מתעללת בו”, “אתה הגדול – אז תוותר”, “אבל למה אתה תמיד מתחיל איתה”. זה בדיוק השלב בו גם אתם חשים בגופכם את אי הנוחות הזאת, בא לכם שהאירוע הזה כבר יסתיים, ואם אפשר אז גם בשלום.
חשוב לדעת שאם ננסה להבין מי התחיל, מי עשה מה ולמה, כנראה שנכנס למעגל של הטחות והאשמות אחד את השני, וכך בעצם יגבר התסכול של כל הצדדים.
מה חשוב לנו ללמד אותם?
אנחנו רוצים להראות להם שאנחנו סומכים עליהם, מאמינים ביחסים הטובים שלהם. מתוך כך יש לפעול בסיטואציה בידיעה שאנחנו יודעים שהם אמורים לריב, שבדיוק בשדה הזה הם רוכשים כלים שיעזרו להם בשדות אחרים בחייהם. גייסו את הקול הרגוע והנעים שלכם, השרו עליהם ביטחון והעבירו להם את המסר שאתם כאן עבורם לחבק ולנשק.
מה עלינו לעשות?
- קבעו גבולות ברורים למריבה. מהם הקווים האדומים במשפחה שלכם – קללות, השלכת חפצים, אלימות. זכרו, אתם יכולים לדבר וללמד את ילדיכם כיצד רבים בצורה מכובדת. אבל בסופו של דבר, ילדים לומדים מחיקוי. כלומר, אם אתם, ההורים, רבים באופן שלא מכבד אחד את השני, כנראה שכך יריבו גם ילדיכם. ברגעים כאלו ניתן לראות בבירור את ההשתקפות שלנו בתוכם.
- ברגעים של נחת, שיתוף פעולה, משחק משותף דאגו לשבח אותם וספרו להם כמה אתם שמחים עבורם שהם מצאו פתרון יחד, שהם נהנים מזמן איכות משותף.
- במסגרת המריבה, דאגו להזכיר את הגבולות ואמרו להם שאם הם בוחרים לריב הם יצטרכו לעשות זאת ללא אלימות או קללות. פנו לשניהם יחד, ואל תתפסו צד, גם אתם יודעים בוודאות מי התחיל ראשון או מי הרים יד. אנחנו רוצים לשקף להם את האחדות שלהם גם בטוב וגם ברע.
- ככל שנתערב פחות ולא נעשה מזה עניין, נראה שהם חוזרים מיד לשחק, בלתי התנצלות רשמית או ציור שמדבר על שלום. שבחו אותם על כך, כמה דקות אחרי שנרגעו העניינים, על כך שידעו לסלוח אחד לשני וכמה זה חשוב ונעים לחזור ולהיות יחד.
- החזיקו בראש בכל שלב המריבה את התפקיד החשוב שיש לה. המריבה נועדה ללמד אותם לריב נכון, ללמוד תקשורת יעילה – מה עובד להם ומה לא, מלמדת אותם לעמוד על שלהם. עודדו אותם לתקשר במילים מה הם רוצים, מה חשוב להם להשיג.
זכרו שזוהי הזדמנות נהדרת והכי טבעית שיש ללמוד תקשורת שתשמש אותם בכל מערכות היחסים העתידיות שלהם.
